אהבה היא כשל על ידי מקס שולמן

מגניב היה אני והגיוני. קין, חישוב, בַּעַל תְפִיסָה חַדָה, חריף, וממולח–אני היה כל אלה. המוח שלי היה חזק כמו דינמו, מדויק כמו קשקשים של כימאי, כחודר כאזמל. ו–חושב על זה!–אני היה רק שמונה עשר.
זה לא לעתים קרובות כי אחד כל כך צעיר יש האינטלקט כזה ענק. קח, לדוגמה, בלאוס פיטי, השותפה שלי באוניברסיטה. אותו גיל, אותו רקע, אבל טיפש כמו בסדר. מספיק בחור נחמד, אתה מבין, אבל שום דבר למעלה. סוג רגשי. לא יציב. להתרשם. והגרוע מכל, faddist. אופנות, אני מגיש, הן השלילה מאוד של סיבה. לייסחף בכל שיגעון חדש שמגיע יחד, להתמסר לטמטום רק בגלל שכולם עושה את זה–זה, לי, הוא השיא של טמטום. לא, עם זאת, לפיטי.
יום אחד אחר הצהריים מצאו פיטי שוכב על מיטתו בהבעה של מצוקה כזו על פניו שאני אובחנתי דלקת התוספתן מייד. “אל תזוזו,” אמרתי. “אל תיקח חומר משלשל. אני אביא רופא.”
“רָקוּן,” הוא מלמל בצפיפות.
“רָקוּן?” אמרתי, השהייה בטיסה שלי.
“אני רוצה מעיל דביבון,” הוא יילל.
אני נתפס שהצרות שלו לא הייתה פיזית, אבל נפשי. “למה אתה רוצה מעיל דביבון?”
“הייתי צריך לדעת את זה,” הוא בכה, דפיקות רקותיו. “הייתי צריך לדעת שהם יחזרו כשחזר צ'רלסטון. כמו אידיוט ביליתי את כל הכסף שלי לספרי לימוד, ועכשיו אני לא יכול לקבל את מעיל דביבון.”
“יכול אתה מתכוון,” אמרתי בתדהמה, “שאנשים באמת לובשים מעילי דביבון שוב?”
“כל הגברים הגדולים בקמפוס לובשים אותם. איפה היית?”
“בספרייה,” אמרתי, שמות מקום לא לפקוד על ידי Big גברים בקמפוס.
הוא זינק מהמיטה והסתובב בחדר. “אני חייב לי מעיל דביבון,” הוא אמר בלהט. “אני מוכרח!”
“פיטי, מדוע? תסתכל על זה באופן רציונלי. מעילי דביבון הם היגייני. הם שופכים. הם מריחים רעים. הם שוקלים יותר מדי. הם מכוערים. הם—”
“אתה לא מבין,” הוא קטע בקוצר רוח. “זה מה שצריך לעשות. אתה לא רוצה להיות בשחייה?”
“לא,” אמרתי בכנות.
“ובכן, אני כן,” הוא הצהיר. “הייתי נותן הכל למעיל דביבון. שום דבר!”
המוח שלי, שמכשיר הדיוק, החליק להילוך גבוה. “שום דבר?” שאלתי, מסתכל עליו באופן צר.
“שום דבר,” הוא אישר בצלצולים.
ליטפתי את הסנטר שלי מהורהר. זה קרה כל כך שידעתי איפה לשים את הידיים שלי על מעיל דביבון. האבא שלי היה אחד בימים הראשון שלו; כעת היא נמצאת בארגז בעליית הגג בבית. זה גם קרה שהיה פיטי משהו שאני רוצה. לא היה לו את זה בדיוק, אבל לפחות יש לו הזכות ראשונה על זה. אני מתייחס לבחורה שלו, פולי לִרְאוֹת.
שחמדתי את פולי לִרְאוֹת ארוכה. תן לי להדגיש כי הרצון שלי לאישה צעירה זו לא היה רגשי בטבע. היא הייתה, כדי להיות בטוח, ילדה שרגשה את הרגשות, אבל אני לא היה אחד לתת את הלב שלי לשלוט בראש שלי. רציתי פולי למחושב בערמומיות, סיבה מוחית לחלוטין.
אני היה בכיתה ט 'בבית ספר למשפטים. בעוד כמה שנים אני יהיה באימון. הייתי מודע היטב לחשיבות של הסוג של אישה הנכון בקידום הקריירה של עורך דין. עורכי הדין המוצלחים שנצפיתי היו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נשוי ליפה, אדיב, נשים אינטליגנטיות. עם חסרון אחד, פולי מצוידים מפרטים אלה בצורה מושלמת.
היא יפה. היא עדיין לא הייתה בממדי פין-אפ, אבל אני היה בטוח שזמן היה לספק את החוסר. היא כבר הייתה הסגולות.
היא הייתה אדיבה. על ידי אדיב אני מתכוון מלא של גינונים. היו לה זקיפות קומה של carraige, קלות נושא, שלווה שהצביעה בבירור הטוב ביותר של רבייה. בשולחן נימוסיה היו מעולים. אני לא ראיתי אותה בKozy kampus קורנר אכילה המיוחד של הבית–כריך שהכיל שאריות של צלי, רוטב, אגוזים קצוצים, ומצקת של כרוב כבוש–אפילו בלי לקבל את אצבעותיה לחות.
אינטליגנטי שהיא לא הייתה. בעצם, היא סטתה בכיוון ההפוך. אבל אני מאמין שתחת הדרכתו שלי היא הייתה להתגנדר. בכל אופן, זה היה שווה לנסות. זה, אחרי הכל, קל יותר לעשות ילדה מטומטמת יפה חכמה יותר מאשר לעשות בחורה חכמה מכוערת יפה.
“פיטי,” אמרתי, “אתה מאוהב בפולי לִרְאוֹת?”
“אני חושב שהיא ילדה להוטה,” הוא ענה, “אבל אני לא יודע אם היית קורא לזה אהבה. למה?”
“האם אתה,” שאלתי, “יש כל סוג של הסדר פורמלי עימה? אני מתכוון אתה הולך יציב או משהו כזה?”
“לא. אנחנו רואים אחד את השני לא מעט, אבל יש לנו שני תאריכים אחרים. למה?”
“האם יש,” שאלתי, “כל אדם אחר שעבורם יש לה חיבה מיוחדת?”
“לא שידוע לי. למה?”
הנהנתי בסיפוק. “במילים אחרות, אם היית מחוץ לתמונה, השדה יהיה פתוח. האם זה נכון?”
“אני מניח. מה אתה מקבל ב?”
“שום דבר, שום דבר,” אמרתי בתמימות, ולקחתי את המזוודה שלי מהארון.
“לאן אתה הולך?” שאל את פיטי.
“בית לסוף השבוע.” זרקתי כמה דברים לשקית.
“תקשיב,” הוא אמר, לפת את הזרוע שלי בשקיקה, “בזמן שאתה בבית, אתה לא יכול לקבל קצת כסף מהזקן שלך, האם תוכל, ולהשאיל לי את זה אז אני יכול לקנות מעיל דביבון?”
“אני יכול לעשות יותר טוב מזה,” אמרתי בקריצה מסתורית וסגרתי את התיק שלי ויצאתי.
“תראה,” אמרתי לפיטי כשחזרתי יום שני בבוקר. אני פתחתי את המזוודה וחשפתי הענק, שעיר, אובייקט מעופש שהאבא שלי לבש ברקט סטוץ ב 1925.
“הקודש טולדו!” אמר פיטר בחרדת קודש. הוא טבל את ידיו מעיל דביבון ואז פניו. “הקודש טולדו!” הוא חזר על חמישה עשר או עשרים פעמים.
“האם אתה אוהב את זה?” שאלתי.
“אה, כן!” הוא בכה, לופת את הפרווה השמנונית אליו. אז מבט ערמומי עלה בעיניו. “מה אתה רוצה על זה?”
“הבת שלך,” אמרתי, מילות מיותרות.
“פולי?” הוא שאל בלחש מזועזע. “אתה רוצה פולי?”
“זה נכון.”
הוא השליך את המעיל ממנו. “לא,” הוא אמר בתוקף.
משכתי בכתפיים. “אוקי. אם אתה לא רוצה להיות בשחייה, אני מניח שזה העסק שלך.”
התיישבתי בכיסא והעמדתי פן שקראתי ספר, אבל מזווית העין שלי אני כל הזמן צופה פיטי. הוא היה אדם קרוע. ראשון הוא הסתכל על המעיל עם הביטוי של אסופית בחלון מאפייה. ואז הוא פנה לאחור ולסתו בנחישות. ואז הוא הסתכל אחורה במעייל, עם עוד יותר געגועים בפניו. ואז הוא פנה משם, אבל עם לא כל כך הרבה זמן החלטה זו. הלוך ושוב בראשו סובב, שעווה רצון, רזולוציה דועכת. לבסוף, הוא לא פנה משם בכל; הוא פשוט עמד ובהה בתאווה מטורפת במעייל.
“זה לא כאילו אני היה מאוהב בפולי,” הוא אמר בקול עבה. “או הולך יציב או משהו כזה.”
“זה נכון,” מלמלתי.
“מה פולי לי, או לי פולי?”
“לא דבר,” אמר לי.
“זה פשוט היה בעיטה מזדמנת–רק כמה צחוקים, זה הכל.”
“נסה על המעיל,” אמר לי.
הוא נענה. המעיל אסוף גבוה על אוזניו וירד כל הדרך למטה לנעליו. הוא נראה כמו ערימה של דביבונים המתים. “מתאים קנס,” הוא אמר בשמחה.
“האם זה עסקה?” שאלתי, הושיט את היד שלי.
הוא בלע את הרוק. “זה עסקה,” הוא אמר ולוחץ את ידי.
היה לי הפגישה הראשונה שלי עם פולי הערב הבא. זה היה בטבע של סקר; רציתי לברר בדיוק כמה עבודה שאני צריך לעשות כדי לקבל את דעתה עד הסטנדרטי אני נדרש. לקחתי אותה לארוחת ערב הראשון. “גי, זה היה ערב delish,” היא אמרה כשיצאנו מהמסעדה. אחר כך לקחתי אותה לסרט. “גי, זה היה סרט marvy,” היא אמרה כשעזבנו את התיאטרון. ולאחר מכן לקחתי אותה הביתה. “גי, לא היה לי זמן sensaysh,” היא אמרה שהיא נפרדה ממני לילה טוב.
חזרתי לחדר שלי בלב כבד. אני חמור לא הערכתי נכונה את גודל המשימה שלי. החוסר של ילדה זה של מידע היה מפחיד. ולא יהיה זה מספיק רק כדי לספק אותה עם מידע. הראשון היה עליה ללמד לחשוב. זה התנשא כפרויקט של אין ממדים קטנים, ובהתחלה התפתתה לתת לה לחזור לפיטי. אבל אז התחלתי לחשוב על הקסמים הפיזיים השופעים שלה ועל הדרך שבה נכנס לחדר והדרך בה טיפלה בסכין ומזלג, ואני החלטתי לעשות מאמץ.
הלכתי על זה, כמו בכל הדברים, באופן שיטתי. נתתי לה כמובן בהיגיון. זה קרה לי ש, כסטודנט למשפטים, היה לוקח כמובן בהיגיון עצמי, אז היה לי את כל העובדות בקץ האצבעות שלי. “פולי,” אמרתי לה כשהרמתי אותה על התאריך הבא שלנו, “הלילה אנחנו הולכים אל Knoll ולדבר.”
“ו, terrif,” היא ענתה. דבר אחד אני אומר לבחורה הזאת: היית ללכת רחוק כדי למצוא עוד כל כך נעים.
הלכנו לKnoll, מקום המפגש של הקמפוס, והתיישבנו תחת עץ אלון, והיא הביטה בי בציפייה: “מה אנחנו הולכים לדבר על?” היא שאלה.
“היגיון.”
היא חשבה שזה מעל לרגע והחליטה שהיא אהבה את זה. “Magnif,” היא אמרה.
“היגיון,” אמרתי, כחכחתי בגרון שלי, “הוא המדע של חשיבה. לפני שאנחנו יכולים לחשוב בצורה נכונה, עלינו ללמוד ראשון שהכירו בכשלים הנפוצים של היגיון. אנחנו אלה ניקח עד ערב.”
“וואו-דאו!” היא בכתה, סופק כפות בהנאה.
אני התכווצתי, אבל הלכתי באומץ ב. “ראשית נבחן את הכשל נקרא Dicto Simpliciter.”
“בכל האמצעים,” היא הפצירה, להניד ריסיה בשקיקה.
“Dicto Simpliciter פירוש טיעון המבוסס על הכללה בלתי מסויגת. לדוגמה: הפעילות הגופנית היא טובה. לכן כולם צריך לממש.”
“אני מסכים,” אמר פולי ברצינות. “אני מתכוון תרגיל הוא נפלא. אני מתכוון לזה בונה את הגוף ואת הכל.”
“פולי,” אמרתי בעדינות, “הטענה היא כשל. הפעילות הגופנית היא טובה היא הכללה בלתי מסויגת. לדוגמא, אם יש לך מחלת לב, הפעילות הגופנית היא רעה, לא טוב. אנשים רבים שהוזמנו על ידי הרופאים שלהם שלא לממש. אתה חייב להעפיל ההכללה. אתה חייב לומר תרגיל הוא בדרך כלל טוב, או פעילות גופנית היא טובה לרוב האנשים. אחרת יש לך מחויב Simpliciter Dicto. האם אתה רואה?”
“לא,” היא הודתה. “אבל זה marvy. לעשות יותר! לעשות יותר!”
“זה יהיה יותר טוב אם אתה מפסיק מושך בשרוול שלי,” אמרתי לה, וכשהיא נמנעה, אני המשכתי. “הבא אנחנו לוקחים את כשל נקרא חפוזה הכללה. תקשיב טוב: אתה לא יכול לדבר צרפתית. אני לא יכול לדבר צרפתית. פיטי בלאוס לא יכולה לדבר צרפתית. אני חייב להסיק שאף אחד לא באוניברסיטת מינסוטה יכול לדבר צרפתית.”
“באמת?” אמר פולי, נדהם. “אף אחד לא?”
אני התחבאתי הכעס שלי. “פולי, זה כשל. הוא הגיעה ההכללה מדי בחופזה. יש מעט מדי מקרים לתמוך מסקנה כזו.”
“יודע יותר כשלים?” היא שאלה את נשימה. “זה יותר כיף מאשר לרקוד אפילו.”
אני נלחם את גל של ייאוש. אני היה מגיע לשום מקום עם הבחורה הזאת, בהחלט שום מקום. עדיין, אני שום דבר אם לא persistant. אני המשכתי. “לאחר מכן מגיע בדיעבד. הקשב לזה: בואו לא ניקח את ביל בפיקניק שלנו. בכל פעם שאנחנו לוקחים אותו איתנו, יורד גשם.”
“אני מכיר מישהו סתם ככה,” היא קראה. “בית ילדה חזרה–EULA בקר, השם שלה הוא. זה אף פעם לא מצליח. בכל פעם שאנחנו לוקחים אותה לפיקניק–”
“פולי,” אמרתי בצורה חדה, “זה כשל. EULA בקר אינו גורם לגשם. אין לה קשר עם הגשם. אתה אשם בדיעבד אם אתה מאשים את Eula בקר.”
“אני לא אעשה את זה שוב,” היא הבטיחה בחרטה. “האם אתה כועס עליי?”
נאנחתי. “לא, פולי, אני לא כועס.”
“אז תגיד לי כמה כשלים יותר.”
“בסדר. בואו ננסה חצרים סותר.”
“כן, בואו,” היא צייצה, מצמץ בעיניה בשמחה.
קמט את מצחי, אבל צללתי קדימה. “הנה דוגמא של חצרים סותר: אם אלוהים יכול לעשות כלום, הוא יכול לעשות אבן כבדה כל כך שהוא לא יוכל להרים אותה?”
“כמובן,” היא ענתה מייד.
“אבל אם הוא יכול לעשות כל דבר, הוא יכול להרים את האבן,” ציינתי.
“כן,” היא אמרה מהורהרת. “ובכן, אז אני מניח שהוא לא יכול לעשות אבן.”
“אבל הוא יכול לעשות כל דבר,” הזכרתי לה.
היא שרטה אותה די, ראש ריק. “אני מבולבל,” היא הודתה.
“כמובן שאתה. כי כשאת הנחות היסוד של טיעון סותר זה את זה, לא יכול להיות ויכוח. אם יש כוח irresitible, לא יכול להיות אובייקט מקרקעין. אם יש אובייקט מקרקעין, לא יכול להיות שאין לעמוד בפני כוח. תשיג את זה?”
“ספר לי עוד כמה דברים נלהבים זו,” היא אמרה בקוצר רוח.
התייעצתי השעון שלי. “אני חושב שהייתי טוב יותר לקרוא לזה לילה. אני אקח אותך הביתה עכשיו, ואתה הולך על כל הדברים שלמדתם. תהיה לנו פגישה נוספת מחר בלילה.”
אני הופקדתי במעונות של הנערה, שבו היא הבטיחה לי שהיה לה ערב terrif מושלם, ואני הלכתי בעגמומיות בית לחדר שלי. פיטי שכב נחירות במיטתו, מעיל דביבון הצטופף כמו חיה השעירה גדולה לרגליו. לרגע שקלתי להעיר אותו ואומר לו שהוא יכול הילדה שלו בחזרה. זה נראה ברור שהפרויקט שלי נועד לכישלון. הבחורה פשוט הייתה ראש היגיון הוכחה.
אבל אז אני מחדש. שבזבזתי ערב אחד; אני כן יכול לבזבז עוד. מי ידע? אולי אי שם במכתש נכחד מדעתה כמה גחלים עדיין בערו. אולי איכשהו אני יכול אוהד אותם ללהבה. אמנם זה לא היה סיכוי כרוך בתקווה, אבל החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס אחד.
יושב תחת עץ האלון בערב שלמחרת אמרתי, “ערב הכשל הראשון שלנו נקרא מודעות Misericordiam.”
היא רטטה בהנאה.
“להקשיב היטב,” אמרתי. “אדם חל על עבודה. כאשר הבוס שואל אותו מה הם כישוריו, הוא משיב שיש לו אישה ושישה ילדים בבית, האישה היא נכה חסרת ישע, יש הילדים מה לאכול, אין בגדים ללבוש, בלי נעליים על רגליהם, אין מיטות בבית, אין פחם במרתף, והחורף מגיע.”
דמעה התגלגלה במורד כל אחד מחיים ורודים של פולי. “אה, זה נורא,” היא התייפחה.
“כן, זה נורא,” אני מסכים, “אבל זה לא טיעון. האיש מעולם לא ענה על השאלה של הבוס על כישוריו. במקום זאת הוא פנה לאהדתו של הבוס. הוא ביצע את הטעות של מודעות Misericordiam. האם אתה מבין?”
“יש לך ממחטה?” היא החלה לייבב.
אני הושטתי לה ממחטה וניסיתי לשמור מלצרוח בזמן שהיא ניגבה את עיניה. “הבא,” אמרתי בנימה מבוקרת בקפידה, “נדון הקבלה כוזבת. הנה דוגמא: יש לאפשר לתלמידים להסתכל על ספרי הלימוד שלהם במהלך בדיקות. אחרי הכל, יש מנתחים קרני X כדי להנחות אותם במהלך פעולה, יש עורכי דין תחתונים כדי להנחות אותם במהלך משפט, יש נגרים שרטוטים כדי להנחות אותם כאשר הם בונים בית. למה, לאחר מכן, לא צריכים להיות מותר תלמידים להסתכל על ספרי הלימוד שלהם במהלך בדיקה?”
“יש עכשיו,” היא אמרה בהתלהבות, “הוא רעיון marvy ביותר ששמעתי בשנים.”
“פולי,” אמרתי בקוצר רוח, “הוויכוח הוא לא בסדר. רופאים, עורכי דין, ונגרים לא לוקחים מבחן כדי לראות עד כמה הם למדו, אבל תלמידים. המצבים שונים לגמרי, ואתה לא יכול לעשות אנלוגיה ביניהם.”
“אני עדיין חושב שזה רעיון טוב,” אמר פולי.
“אגוזים,” מלמלתי. עקשנות לחצתי על. “הבא ננסה בניגוד להשערת עובדה.”
“נשמע טעים,” הייתה תגובתו של פולי.
“תקשיב: אם מאדאם קירי לא קרה לעזוב לוח צילום במגירה עם נתח של pitchblende, היום העולם לא יודעים על רדיום.”
“נכון, נכון,” אמר פולי, מהנהן בראשה. “האם אתה רואה את הסרט? אה, זה פשוט דפק אותי. שוולטר Pidgeon הוא כל כך חלומי. אני אומר שהוא שבריי.”
“אם אתה יכול לשכוח מר. Pidgeon לרגע,” אמרתי בקרירות, “אני רוצה לציין כי ההצהרה היא כשל. אולי מאדאם קירי היה מגלה רדיום במועד מאוחר יותר. אולי מישהו אחר היה מגלה את זה. אולי כל מספר של דברים היה קורה. אתה לא יכול להתחיל עם השערה שזה לא נכון, ואז להסיק מסקנות מבוססות, מזה.”
“הם צריכים לשים את וולטר Pidgeon בתמונות נוספות,” אמר פולי. “אני בקושי רואה אותו יותר.”
עוד הזדמנות אחת, החלטתי. אבל רק אחד יותר. יש גבול למה שבשר ודם יכולים לשאת. “הכשל הבא נקרא הרעלה ובכן.”
“כמה חמוד!” היא גרגרה.
“שני גברים שיש ויכוח. הראשון אחד קם ואומר, "היריב שלי הוא שקרן ידועה לשמצה. אתה לא יכול להאמין לאף מילה שהוא הולך להגיד '… עכשיו, פולי, חושב. חושב קשה. מה הבעיה?”
התבוננתי בה מקרוב כמו שהיא קמטה את מצחה קרם בריכוז. פתאום ניצוץ של מודיעין–שראיתי הראשון–נכנס לעיניה. “זה לא הוגן,” היא אמרה בזעם. “זה לא קצת הוגן. מה סיכוי שהאדם השני קיבל אם האדם הראשון קורא לו שקרן לפני שהוא אפילו מתחיל לדבר?”
“תקין!” בכיתי בצהלה. “תקין במאה אחוז. זה לא הוגן. האדם הראשון הרעיל גם לפני שמישהו יכול לשתות ממנה. הוא הכשיל את יריבו לפני שהוא יכול אפילו להתחיל… פולי, אני גאה בך.”
“"וואו,” מלמלה, הסמקה בהנאה.
“אתה רואה, יקירי, הדברים האלה הם לא כל כך קשה. כל מה שאתה צריך לעשות הוא להתרכז. חושב–לבחון–להעריך. לבוא עכשיו, בואו לבדוק את כל מה שלמדנו.”
“לִירוֹת בְּלִי הֶרֶף,” היא אמרה בגל אוורירי של ידה.
התעודד מהידיעה שפולי לא היו לגמרי מפגר, התחלתי ארוך, סקירת מטופל של כל סיפרתי לה. שוב ושוב ושוב אני ציטט מקרים, פגמים ציינו, דבק בבלי הפוגה. זה היה כמו חפירת מנהרה. בהיה עבודה ראשונה הכל, זיעה, וחושך. לא היה לי מושג מתי אני אגיע האור, או אפילו אם הייתי. אבל אני התעקשתי. אני הלם ושרטתי ושרטתי, ולבסוף אני תוגמלתי. ראיתי סדק של אור. ואז הסדק יש יותר גדול והשמש באה לשפוך ובכל היה בהיר.
חמישה לילות מפרכים זה לקחו, אבל זה היה שווה את זה. שעשיתי לוגיקן מפולי; שלמדתי אותה לחשוב. התפקיד שלי היה לעשות. היא הייתה ראויה לי סוף סוף. היא הייתה אישה מתאימה לי, מארחת ראויה לארמונות הרבים שלי, אמא מתאימה לילדים-עקבים גם שלי.
זה לא חייב להיות חשב שאני בלי אהבה לבחורה הזאת. להיפך. פיגמליון בדיוק כפי שאהב את האישה המושלמת שעצב, אני כל כך אהבתי אותי. הגיע הזמן לשנות את מערכת היחסים שלנו מאקדמיה לרומנטית.
“פולי,” אמרתי כשישבנו ליד מתחת עץ האלון שלנו, “הלילה לא נדון כשלים.”
“ו, גי,” היא אמרה, מאוכזב.
“יקירי,” אמרתי, העדפתה בחיוך, “יש לנו עכשיו בילו חמישה ערבים יחד. יש לנו קיבלנו יחד להפליא. ברור שאנחנו מותאמים היטב.”
“הכללה חפוזה,” אמר פולי במאור פנים.
“סליחה,” אמר לי.
“הכללה חפוזה,” היא חוזרת ונשנית. “איך אתה יכול לומר שאנחנו מתאימים על הבסיס רק חמישה תאריכים?”
גיחכתי בהנאה. הילד היקר למד לקחיה היטב. “יקירי,” אמרתי, מלטף את ראשה באופן סובלני, “חמישה תאריכי שפע. אחרי הכל, אתה לא צריך לאכול כל עוגה ליודעת שזה טוב.”
“הקבלה כוזבת,” אמר פולי מייד. “אני לא עוגה. אני בחורה.”
גיחכתי עם קצת פחות שעשועים. הילד היקר שלמד את הלקח שלה אולי יותר מדי טוב. החלטתי לשנות טקטיקה. ברור שהגישה הטובה ביותר הייתה פשוטה, חזק, הצהרה ישירה של אהבה. עצרתי לרגע בזמן שהמוח המסיבי שלי בחר את המילים הנכונה. ואז התחלתי:
“פולי, אני אוהב אותך. אתה כל העולם אליי, והירח והכוכבים והמזלות של חלל החיצון. אנא, יקירתי, אומר שאתה תלך איתי יציב, לאם לא, החיים יהיו חסרי משמעות. אני להתמוגג. אני מסרב ארוחות שלי. אני משוטט בפני האדמה, מגושם, האלק חלול עיניים.”
יש, חשבתי, שלב את ידיי, שצריך לעשות את זה.
“לרחמים,” אמר פולי.
חרקתי בשיני. אני לא היה פיגמליון; הייתי פרנקנשטיין, והמפלצת שלי הייתה לי בגרון. טירוף נלחמתי בחזרה את הגאות של פאניקה גואה בי. בכל המחיר שאני צריך לשמור על קור רוח.
“ובכן, פולי,” אמרתי, מכריח את חיוך, “אתה בהחלט למדת הכשלים שלך.”
“אתה לעזאזל תקין,” היא אמרה בהנהון נמרץ.
“ומי לימד אותם אליך, פולי?”
“אתה עשית.”
“זה נכון. אז אתה חייב לי לעשות משהו, אל, יקירי? אם לא הייתי מגיע יחד אתה לעולם לא היה למד על כשלים.”
“בניגוד להשערת עובדה,” היא אמרה באופן מיידי.
אני מקווקו זיעה מהמצח שלי. “פולי,” אני קרקר, “אתה לא חייב לקחת כל כך, פשוטו כמשמעו, את כל הדברים האלה. אני מתכוון לזה הוא חומר בכיתה רק. אתה יודע שאין להם את הדברים שאתה לומד בבית הספר מה לעשות עם חיים.”
“הנחות,” היא אמרה, מכשכש אצבעה עליי בשובבות.
שעשה את זה. קפצתי על הרגליים שלי, שואג כמו שור. “יהיה לך או שאתה לא הולך יציב איתי?”
“אני לא,” היא ענתה.
“למה לא?” אני דרשתי.
“בגלל אחר הצהריים הבטחתי בלאוס פיטי שהייתי הולך איתו יציב.”
אני נרתע לאחור, להתגבר עם הקלון שלו. אחרי שהוא הבטיח, אחרי שהוא עשה עסקה, אחרי שהוא לחץ את היד שלי! “עכברוש ש!” אני צווחתי, בועט את chuncks הגדול של דשא. “אתה לא יכול ללכת איתו, פולי. הוא שקרן. הוא רמאי. הוא עכברוש.”
“הרעלה ובכן,” אמר פולי, “ולהפסיק לצעוק. אני חושב שצעקות חייבים להיות כשל מדי.”
במאמץ אדיר של רצון, אני מווסת הקול שלי. “בסדר,” אמרתי. “אתה לוגיקן. בואו נסתכל על הדבר הזה באופן הגיוני. איך אתה יכול לבחור פיטי בלאוס עליי? תסתכל עלי–סטודנט מבריק, אינטלקטואלי עצום, גבר עם עתיד בטוח. תראה פיטי–קשר-ראש, משוגע לרקוד, בחור שלעולם לא יודע איפה הארוחה הבאה שלו מגיעה מ. אתה יכול לתת לי סיבה הגיונית אחת למה אתה צריך ללכת יציב עם מפוח פיטי?”
“אני בהחלט יכול,” פולי הכריזו. “יש לו מעיל Racoon.”
…..יותר